הגותו של ולטר בנימין הייתה תמיד בעלת קשר הדוק לתרבות חזותית: צילום; אומנות; אדריכלות. אותו פילוסוף ידוע היה בעל עין רגישה במיוחד ודרך הסתכלות ייחודית. בעזרת כישרון הכתיבה העוצמתי שלו הצליח בנימין להעביר אלינו את דרך הסתכלותו על היקום ולהיות אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר בעולם המודרני, בעיקר בתחום האסתטיקה והאומנות.

ולטר בנימין נולד בשנת 1892 בברלין למשפחה יהודייה אמידה ומתבוללת. בגיל עשרים נרשם לאוניברסיטת פרייבורג, אך לאחר שנה חזר לברלין כדי ללמוד באוניברסיטת הומבולדט – שם פגש בגרשם שלום, חוקר הקבלה הנודע. השניים התיידדו מייד, ידידות שהשפיעה עמוקות על בנימין. בתקופה זו גם כתב במקביל לאחד מעיתוני הסטודנטים בעיר, "Der Anfang", דבר שחיזק את מודעותו הן לזהותו היהודית והן לתנועה הציונית ולחשיבותה. 

בשנת 1917 עבר ללמוד באוניברסיטת ברן, שם גם הכיר את דורה קלנר, אשתו לעתיד. כשנה לאחר מכן נולד בנם שטפן. בשנת 1925 ביקש ללמד באוניברסיטת פרנקפורט, שם דחו את עבודתו על מקורות הדרמה הגרמנית בטענה שלא הבינו ממנה דבר. ובכל זאת מצא בנימין את דרכו: הוא המשיך לפרסם כתבים ומאמרים שונים, לשדר בתחנות רדיו בברלין ובפרנקפורט ולכתוב ביקורות ספרות לכתבי עת שונים.

בהיותו מבקר ספרות עסק בנימין בעיקר בספרות הגרמנית, אך הוא גם תרגם לגרמנית מיצירותיהם של פרוסט ושל בודלר הצרפתים, ומאמרו "משימת המתרגם" הוא אחד מהטקסטים התאורטיים הידועים בנושא התרגום. עוד שתי מסות חשובות שכתב בנימין הן "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" וכמובן "היסטוריה קטנה של הצילום" שקדמה לה. המסות, שנכתבו בשנות השלושים של המאה ה־20, ערב מלחמת העולם השנייה, דנות בזיקה שבין הצילום והאומנות, והן בוחנות את השינויים שחוללו טכניקות שעתוק, כמו צילום וקולנוע, באומנות החזותית ובחברה הכלכלית החל מהמאה ה־19 ואילך. בנימין הציג את הסכנות הגלומות בצילום: הפיכת האומנות למגויסת ושימוש באסתטיקה ובייפוי של המציאות כדי להסתיר את המנגנון הדכאני הקיים. לדבריו, אומנות צריכה לעורר את החושים כדי לגרום לצופה הפסיבי ביצוע פעולה אקטיבית – ולחשוב.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, בשנת 1933, עזב בנימין את גרמניה ועבר לפריז. שם עבד על פרויקט הפסאז'ים שלו (Der Passenwerk), שאותו החשיב כיצירתו המרכזית וכספרו החשוב ביותר. המילה פסאז' משמעותה מעבר, אלמנט אדריכלי נפוץ בפריז, מעין קִמרון מעבר בין שני מבנים. הפסאז'ים היו זירה למסחר ולבילוי, ובנימין ראה בהם מקום טוב לחקור בו את הבורגנות הצרפתית בת הזמן. פרויקט זה מורכב מ־36 אוגדנים המוקדשים לנושאים שונים. שיטוטיו של בנימין ברחבי העיר משתקפים בשיטוטיו של הקורא בין הקטעים השונים בחיבורו, ומהם הוא מרכיב לבדו, באופן עצמאי, את תמונת התקופה ואת ניחוחהּ. בנימין מערער על צורת המחקר המקובלת כיוון שאין הוא מתכנן מראש את צעדיו אלא מתמסר לשיטוט חסר המעש לכאורה, להסחות הדעות השונות ולרעיונות השונים הצצים ועולים לפתע פתאום.

בנימין המשיך לעבוד על פרויקט זה עד שנת 1940. כאשר כבשה גרמניה את צרפת השיג בנימין אשרת הגירה לארצות הברית והוברח מצרפת לספרד עם קבוצת פליטים דרך הרי הפירנאים. בעקבות הלשנה נתפסה הקבוצה בידי המשמר הספרדי. באותו לילה, ב־26 בספטמבר, התאבד בנימין באמצעות מנת יתר של מורפיום, סם שאותו נהג ליטול תדיר בשל מחלת לב. לפני כן הוא דאג להפקיד את כתב היד של פרויקט הפסאז'ים, שאותו מעולם לא הספיק להשלים, בידי חברו הפילוסוף ז'ורז' בטאיי, וזה הסתירו בספרייה הלאומית של פריז. לאחר המלחמה הגיע כתב היד לידי הפילוסוף תיאודור אדורנו, והוא שדאג לפרסומו.

באותה שנה, 1940, גם כתב בנימין את סדרת המסות החשובה שלו "תזות על מושג ההיסטוריה". התזה התשיעית נכתבה בהשראת הציור "אנגלוס נובוס" של פאול קלה. בנימין ראה בדמות המתוארת בציור מעין "מלאך ההיסטוריה", דמות הזוכרת את העבר ומשום כך חרדה לעתידה של האנושות. אותו מלאך עוזב את ההווה האנושי הנורא וממריא לעבר העתיד ולעבר כל אשר טמון בו. קלה יצר את היצירה בשנת 1920, ובנימין רכש אותה ב1921. היא הייתה תלויה בביתו, והוא הזכיר אותה במקומות שונים בכתיבתו. כאשר עזב את ברלין ושם פעמיו לפריז, השאיר את הציור מאחור. רק שנתיים לאחר מכן התאחד עימו שוב בעזרת חברה שהעבירה אותו אליו. כדי לממן את נסיעתו לארצות הברית בשנת 1939, ניסה ללא הצלחה למכור את הציור, רכושו המשמעותי היחיד. כמו את כתב היד של "פרויקט הפסאז'ים", גם את הציור הזה מסר לידיו של בטאיי, וזה החביאו בספרייה הלאומית של צרפת. לאחר המלחמה נשלח הציור לידידו הקרוב גרשם שלום, ולאחר פטירתו של שלום נמסר למוזאון ישראל, שם הוא נמצא עד היום.

"יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל־כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קִדמה הוא הסערה הזאת" (ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה"; בתוך: "הרהורים"; מגרמנית: דוד זינגר; בחירת הטקסטים ומבואות: יורגן ניראד; הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1996, עמ' 313).

בנימין טען שתזות אלו הן מענה למצב החדש שכפתה המלחמה. הוא חרד מפני פרסומן בחייו בשל הביקורת שהן יעוררו. ניתן לראות בתזות הללו, הכתבים האחרונים שפרסם בחייו, מעין צוואה. אך בנימין לא ניבא את מה שצפן לו העתיד. כמו המלאך, הוא הפנה את פניו אל העבר וביקש להתמקד בחברה ובתרבות.

ובכל זאת, כתביו של בנימין והתמקדותו הבלתי פוסקת בעבר הם שהשפיעו על עתיד חקר התרבות החזותית ועל הפילוסופיה המודרנית של האסתטיקה. אותה דרך התבוננות חדשנית בדברים שכבר היו קיימים, מקבלת כיום משמעות חדשה ונבואית – בעולם של דימויים משועתקים, של תיעוש ומכונות, בעולם שבו הצילום והדיגיטציה קיבלו חשיבות מדרגה ראשונה.