הערבות ההדדית והסולידריות החברתית הן משאב שאנו חוזים בו כעת – על רקע "חרבות ברזל" – בעיניים משתאות. עוד טרם הספקתי לכתוב שאבשל ארוחת ערב לשכנה ולילדיה הצעירים שאביהם נקרא למילואים בצו 8, וכבר מישהי אחרת כותבת שהיא מתנדבת לכך; אני כותבת למספר טלפון שנשלח בקבוצה שאשמח לקנות שתילים מהדרום ומקבלת תשובה שכבר נגמר המלאי; מביאה כלֵי בית לתחנת איסוף ואומרים לי שכבר אין צורך. הסולידריות יוצקת אותנו לחברה, מאפשרת את הקיום העדין בין פרטים שעד לפני רגע היו זרים זה לזה, סיננו קללה ברמזור, האיצו במי שעמד לפניהם בסוּפר וכעסו על המפגינים שאחזו בידם את השלט הלא נכון. החוטים הבלתי נראים המחברים בינינו הופכים לנראים יותר ויותר בשעות מצוקה. כך קרה גם לקהילה היהודית בגרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון.

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון הקים היטלר את הארגון הארצי לסיוע החורף. מטרת הארגון הייתה לשמש ארגון גג לתרומות לנזקקים. אך חוקי נירנברג מספטמבר 1935 פסלו את היהודים מלהשתתף בארגון סיוע החורף של העם הגרמני, ויהודים מעטים בלבד – נזקקים שהיו נשואים לארים – יכלו להמשיך ולקבל את התמיכה ממרכז הסיוע הארצי.

יהודי גרמניה עמדו לפני קשיים שהלכו וגברו. החוקים שנחקקו מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון הגבילו מאוד את חייהם של היהודים – את אפשרויות העיסוק שלהם, את רכישת ההשכלה ואת קיום חיי הדת ופעילות הפנאי. חוקי נירנברג אף שללו מהיהודים את אזרחותם, והקהילה היהודית התכנסה לפעילות פנימית ענפה שכללה פעילות תרבותית, חינוכית וקהילתית. לנוכח האפשרויות המוגבלות לפרנסה שעמדו לקהילה היהודית, היה הכרח ליצור מנגנון אשר ישמש לתמיכה ולסיוע למספר ההולך וגדל של נזקקים.

עזרת החורף היהודית הוקמה באוקטובר 1935. בתחילה קיבל הארגון את התרומות ממקורות יהודיים שתרמו לארגון הארצי, אך עד מהרה התארגנה הפעילות כעצמאית בתוך החברה היהודית, במנותק מהארגון הארצי. הארגון היהודי גבה מיסים מהחברים היהודים וכן ביקש תרומות, חלקן באימוץ השיטה הגרמנית של "תבשיל יום ראשון". הנאצים יצרו מנגנון שאִפשר רכישת תבשיל שעלותו הייתה נמוכה יותר מבישול ביתי, אך גבו עליו כמה מטבעות יותר ובכך תרמו הקונים למאמץ הכללי. כך גם בקהילה היהודית, שהכינה תבשילים בעלות נמוכה יחסית ואפשרה לגבות עליהם מחיר גבוה יותר שהועבר לתרומה. גיוס הכספים סייע באספקת מזון, פחם וביגוד לנזקקים לחורף הקרב.

בטקס פתיחת המפעל נאם הרב ליאו בק, מנהיג יהדות גרמניה באותה עת. בנאומו אמר הרב מילים רכות:

אנו כמהים לקרן אור באופק, אנו ממתינים לאור, אך בזמן ההמתנה אל לנו לשכוח את האור שאנו עצמנו יכולים להדליק ושיכול להאיר את העלטה. כמה אור וחום אנחנו יכולים לייצר עבור עצמנו וגם עבור אחרים – עבורנו דרך הנתינה ועבור האחרים בכך שנתנו להם – בעזרת חמלה, אמפתיה ותרומה. האחדות מגיעה מכך שאנו שמים עצמנו בנעליו של האחר וברגשותיו. בכך שאותו אור מאיר על כולנו, נוכל לשאת אותו הלאה.

קריאתו של בק לאחדות ולתרומה הייתה ממד חשוב בהצלחת מפעל התרומה והסולידריות במשך שנות קיומו. בשנת 1936 נזקקו כ־82 אלף איש לסיוע ממפעל עזרת החורף מתוך קהילה של כחצי מיליון. אחוז המבוגרים שהיו זקוקים לסיוע היה גדול, הן מפאת היכולת המוגבלת להתפרנס והן משום שהצעירים יצאו את גרמניה כדי לחפש עתיד במקום אחר. פעילותו של הארגון הייתה התנדבותית ברובה לקהילה שהצרכים הקיומיים שלה נעשו קשים מיום ליום ומספר הנזקקים בה הלך והאמיר. בשנת 1939 סגר המשטר הנאצי את "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", ארגון שהקימו היהודים בשנת 1933 כדי לספק שירותים של חינוך, תרבות, סיוע בהגירה ורווחה ליהודי גרמניה. במקום ארגון זה הקימו הנאצים את "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה", שחויבה לפעול על פי הנחיות המשרד לביטחון הרייך בפיקוחו של היינריך הימלר. פרויקט עזרת החורף הוכפף גם הוא להתאחדות הארצית, וכמוה גם פעילותו הופסקה ביולי 1943. למרות חילוקי הדעות הפנימיים בנוגע לדרך שבה על היהודים לפעול אל מול הנאצים, נמשכה בגרמניה – גם בשנים של מצוקה גוברת – העזרה ההדדית, וכל זאת תוך שמירה על גחלת של סולידריות אל מול התפרקות חברתית.